ג'רלד מק'ביין היה שוגר דדי אמריקאי קלאסי. בן 62, שיער מושחל פלטינה, שיזוף תמידי כמו פרסומת למיאמי ביץ', ומבושם תמיד בניחוח וניל יוקרתי שמודיע שהוא הגיע עוד לפני, שוגר דדי אמיתי .
הוא עשה את הונו מאפליקציה לשיתוף חתולים בשם “MeowShare” שמכר לסינים במאה מיליון דולר. מאז, הוא השקיע את זמנו בבילויים, יינות יקרים, וחיפוש אחר "אהבה אמיתית עם אישה צעירה עם ראש פתוח ודרכון".
יום אחד, נמאס לו מהשמש, מהגולף ומהמבטא של בברלי הילס. הוא החליט לנסות משהו אחר. "לונדון!" אמר לקונסיירז’ שלו, "אני רוצה מטריות, גשם, והבריטים האלה עם ההומור היבש והנימוסים הלא הגיוניים!"
וכך נחת ג'רלד בלונדון, עטוף במעיל קשמיר וצעיף של גוצ’י, כמו פינגווין מהוגן בשדרה של קוביות קרח.
אבל החיים באנגליה לא היו כמו באינסטגרם. האפליקציות להיכרויות לא עבדו כמו שצריך ("מה זה לעזאזל 'fancy a cuppa?'"), אף אחת לא התרשמה מהפרארי שלו כי כולם נוסעים במטרו, והכי גרוע — הוא גילה שהמילה “daddy” באנגליה לא עוברת כל כך טוב.
הוא ניסה להרשים את אמה, בת 28 מבריסטול, עם קוקטיילים על הגג ומופע בלוז פרטי, אבל היא רק שאלה אותו אם הוא משלם מסים באנגליה ואם הוא מבין כמה עולה פה דירה. היא רצתה יציבות, לא סוכר.
הוא ניסה שוב עם אליס, בלוגרית טבעונית מקמדן. היא הסכימה לצאת איתו — אבל רק כדי לשכנע אותו להשקיע בפרויקט חקלאות עירונית מבוסס קומפוסט אנושי.
בסוף, ג'רלד התאהב. לא בבחורה, אלא באנגליה עצמה. בשקט. בגשם. בזה שאף אחד לא ניסה להתחנף אליו בגלל הכסף שלו. הוא קנה בית אבן קטן בכפר ליד באת’, התחיל לכתוב ספר ילדים, והפסיק לגהץ את החולצות שלו.
והכי מדהים? הוא הפסיק לקרוא לעצמו שוגר דדי. באנגליה, פשוט קראו לו ג'רלד.
ג'רלד גילה במהרה שבאנגליה, החיים מתנהלים אחרת. אין "happy hour" עם מוזיקה חזקה וצ'ייסרים, אלא תה בשעה ארבע עם עוגיות יבשות ונימוסים של בית ספר פנימייתי. זה הרגיש לו כמו קמפיין פרסומת לבייגלה בטעם רטוב.
השכן שלו, מר נייג’ל פטרסון, גבר בן 74 שלבש חליפת טוויד גם כדי להוציא את הכלב, לקח על עצמו להכניס את ג'רלד לסגנון החיים הבריטי. הוא הסביר לו על ההבדל בין “Sorry” ל-“So sorry” ול-“Terribly sorry” – כל אחד מהם עם ניואנס רגשי עמוק ומבלבל.
הוא גם לימד אותו את כלל הברזל של אנגליה: עדיף למות מקור מאשר להיראות מתאמץ.
ג'רלד, שהיה רגיל לקבל שירות VIP בכל מקום, נאלץ לעמוד בתור לבנק, למכולת, ואפילו לפאב המקומי. כשהעיר הערה רפה על כך למוכרת בלחם – היא ענתה לו ב"ממממ… interesting" — מה שגילה אחר כך שזה שווה ל"סתום ת'פה, אמריקאי עם פוזה."
אבל בדיוק כשהתחיל להישבר — נכנסה לתמונה לורן.
לורן הייתה מרצה לספרות ויקטוריאנית, בת 37, עם מבטא בריטי-עצל קלות, עיניים של מי שקוראת ספרים בלי סימנייה, ונטייה להתווכח על הכל — במיוחד על ארה"ב.
הם נפגשו באירוע צדקה משונה לטובת שימור פטריות נדירות. ג'רלד רצה לתרום כסף וללכת. היא שאלה אותו אם הוא יודע בכלל מה זה מיקוריזה.
“Sounds like a cocktail,” הוא ענה.
היא צחקה. לראשונה באנגליה, מישהי לא רק התעלמה ממנו — היא האתגר אותו.
והוא אהב את זה.
הקשר ביניהם לא היה קל. היא גרמה לו לקרוא את ג'יין אוסטין. הוא גרם לה לטעום מרגריטה עם מלח על השוליים.
היא ציטטה שייקספיר באמצע ויכוחים. הוא ענה בציטוטים מה"סופרנוס".
היא אמרה לו: "אתה שוגר דדי בגמילה."
הוא אמר לה: "ואת ריטלין לנשמה שלי."
וכך, בין ספרי קלאסיקה, גשם תמידי וניסיונות לא לבטא את ה-R יותר מדי, ג'רלד מצא את המקום שלו. לא באמריקה, לא באנגליה — אלא באיזון המוזר ביניהם.
והכי חשוב? הוא הפסיק לנסות להרשים. והתחיל להיות מישהו ששווה להכיר גם בלי תג המחיר.